התיאוריות הקוגניטיביות מתייחסות לסגנון הקוגניטיבי כאל המרכיב המרכזי בדיכאון – הגורם לו, המעורר את השינויים הנלווים והמשמר אותו. החוקר Beck גיבש מערכת סיווג של נסיבות המזרזות הופעת דיכאון. גורמי לחץ סביבתיים מעוררים תגובות דיכאון רק אצל אנשים המחזיקים באמונות דיספונקציונליות. הלחץ החיצוני גורם לאקטיבציה של אמונות שקודם לכן היו מורדמות. יש אנשים שמקבלים דיכאון גם בזמן השינה כאשר חולמים חלומות מפחידים. יש מצבים שאנשים רואים סרטי דרמה ומיד נכנסים לדיכאון.

התיאוריות הקוגניטיביות של Beck

Beck טוען כי האמונות הקוגניטיביות הללו מתפתחות במהלך תקופת הילדות, עקב ההתנסויות עם ההורים ועם דמויות משמעותיות נוספות. לאנשים דיכאוניים יש נטייה לתפוס עצמם באופן שלילי, את העולם באופן שלישי, וכך גם את העתיד. יש המכנים זאת כ"משולש קוגניטיבי שלילי". המחשבות השליליות מופיעות באורח אוטומטי, הם מאופיינות בתפיסה קיצונית של העולם, בהתייחסות סלקטיבית למציאות (התמקדות רק בהיבטים השליליים, למשל, ושכחה של ההיבטים האחרים), בנטייה להיסקים שרירותיים ולהכללת יתר. התיאוריה זכתה לתמיכה אמפירית רבה, אולם לא נמצאו ממצאים חד משמעיים בדבר הקשר הסיבתי בין המאפיינים הקוגניטיבים לבין הדיכאון.

התיאוריות הקוגניטיביות של זליגמן

תיאוריה קוגניטיבית נוספת גורסת כי חוסר אונים נלמד הוא הדבר שעומד בבסיס הדיכאון. התיאוריה של זליגמן (Learned Helplessness) צמחה מניסויים בבע"ח. בבסיס המודל קיימת ההנחה כי כאשר אנשים חשים שאין להם שליטה על לחצי החיים ושלא משנה כיצד יתמודדו הדברים לא יפתרו, הם מפסיקים לנסות ולהתמודד. בהמשך Abramson פיתחה את המודל והוסיפה לו את ההיבט של חוסר-התקווה. לטענתה, דיכאון נובע משילוב בין תחושת חוסר אונים (אמונה שאין שליטה על החיזוקים) לבין תחושות שליליות לגבי העתיד (חוסר התקווה = ציפיה לתוצאות שליליות, לכך שאירועים שליליים ימשיכו להגיע בעקביות בעתיד). לסיכום – המודל למעשה בוחן את סוגיהייחוסים שאנשים עורכים למצבי לחץ ולאירועים לא נשלטים. לסוגי הייחוסיםלנוכח אירועים שליליים בלתי-נשלטים יש חשיבות מכרעת לשאלה האם יתפתח דיכאון. ייחוס פסימי הנו פנימי, יציב וכולל והוא מהווה דיאתזה לדיכאון.